המאבק על התקשורת, נתפס כיום בעיני מקבלי ההחלטות כחלק מהמאבק על התודעה של קהלי היעד הרלוונטיים, לשם השגת לגיטימציה בינלאומית למהלכים מדיניים או צבאיים. "ניצחון תקשורתי", משמעותו השפעה בכיוון הרצוי על תפיסת המציאות אצל "קהל היעד", בעוד הפסד בזירת התקשורת עלול להתבטא באובדן הלגיטימציה המדינית.
אין צורך להמציא את הגלגל
אירועי ה"טבח בג'נין", החקוקים היטב על לוחות הזיכרון של צה"ל, זכורים גם כיום, כאחת הטראומות המכוננות של עולם ההסברה הישראלי. הדיווחים מ"השטח", אשר דיברו על "טבח" התבררו בסופו של דבר כשקר מוחלט. אלא שאז, גם דוחות האו"ם לא סייעו בידינו. כבר היה מאוחר מידי. הצריבה התודעתית נחקקה, העין הבינלאומית כבר הסתגלה, והמונח "טבח ג'נין" הפך בידי הפלשתינים לכלי הוכחה המחדד את ה"ברוטאליות" של "האויב הציוני".
הנה כי כן, "חייל הסיירת" הישראלי איננו רק ה"לוחם?, כי אם גם זה השולט בשפות, המבין בניסוח, העומד בלחצים, העונה על שאלות קשות ומורכבות, המגיב בחום' והתוקף בקרירות. הוא זה שמבין תקשורת, ואשר יודע לנהל את מערכת היחסים המורכבת עם "הצינורות" הבינלאומיים, אותם צינורות אשר משדרים את המידע למנהיגי עולם.
במערכת מורכבת מעין זו, את המאבק על דעת הקהל, לא ניתן לנצח באלתורים, גם אם ננסה. במשך שנים ארוכות פיצלו ראשי הממשלות את זירות ההסברה בין משרדי החוץ והביטחון, תוך שהם מותירים את "העבודה השחורה" לחטיבת דובר צה"ל. אנשי תקשורת, דוחות פרלמנטאריים, ואפילו מבקר המדינה בעצמו, הקימו קול זעקה נוכח ההפקרות. המסר היה ברור: יש להקים גוף הסברה עליון, שיאגד תחת קורת גג אחת את כלל מנגנוני התקשורת. גוף מרכזי - שיפיץ מידע, יפיק חומרים, יספק מרואיינים, ויציג משובים.
בעת זו, בעוד לקחי המלחמה עודם נלמדים, ראוי כי ראש הממשלה יורה על הקמתו של צוות פעולה מיידי, אשר יכין את התשתית הראויה לקרבות העתיד. אין צורך להמציא את הגלגל. מבקר המדינה הצביע כבר בשנת 2002 על שורש הבעיה, והוא - היעדר גוף ממלכתי בעל סמכויות הדרושות לריכוז הטיפול בהסברה. המבקר המליץ אז, וראוי שנאמץ זאת היום, לקבוע תפיסת הסברה כוללת לנושאי חוץ וביטחון ברמה הלאומית, ולגזור בהתאמה את המבנה, הארגון והמשאבים הדרושים' ובראשם - את "גורם העל", אשר אמור להנחות ולייצג את מערך ההסברה ליד שולחן הממשלה והקבינט המדיני-ביטחוני.
